Shlomo Judelman שלמה יודלמן

שלמה יודלמן (לימים בן יהודה) נולד ב־29.2.1912. כילד למד שלמה כמה שנים ב”חדר” ואחר כך בבית ספר עברי. עם ההתעוררות הכללית של הנוער היהודי בליטא קמה תנועת “החלוץ” כתנועה המונית, ושלמה היה בין מייסדי הסניף בעיירתו. בשנת 1931, בהיותו כבן 19, יצא להכשרה באחוזה חקלאית ליד מֶמֶל (עיר הנמל של ליטא), ושימש דוגמה לעשרות בחורים ובחורות שהלכו בדרכו. עוד בתקופת ההכשרה ייעד את עצמו לפלוגת הקיבוץ המאוחד בגבעת מיכאל שליד נס ציונה, ואכן, בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף לפלוגת הקיבוץ בגבעת מיכאל [מרכז ששימש להכשרת גרעיני התיישבות וקיבוצים לפני עלייתם להתיישבות ביישובי הקבע והוקם מצפון־מערב לנס ציונה, על קרקע שהיתה שייכת למיכאל הלפרין, מייסד המושבה נס ציונה]. בן ציון (בנצק’ה), אחיו של שלמה, ואחותו שושנה עלו כשנתיים אחריו והצטרף בעקבותיו לגבעת מיכאל.

שלמה הקים משפחה וחי עם בתיה למשפחת הלפרין (בתיה נולדה ב־1.5.1913 להוריה שמואל ואטל הלפרין בעיירה זוֹסְלֶה שבליטא. הצטרפה כנערה לתנועת “החלוץ הצעיר” בעיירה זוֹסְלֶה, ומשם המשיכה לקבוצת הכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל. בשנת 1934 עלתה לארץ וגם היא הגיעה לגבעת מיכאל שם הכירה את שלמה בשנת 1936). השניים נישאו בשנת 1937. ב־9.9.1938 נולד בנם הבכור אבנר בגבעת מיכאל.

ב־28.8.1939 יצא שלמה לקורס מפקדי מחלקות של ההגנה ביבנאל. הקורס הוסווה כמחנה ספורט של “הפועל” וכבר עמד לפני סיומו כאשר דבר קיומו נחשף במפתיע על ידי הבריטים. מפקדי הקורס החליטו להעבירו מייד לג’וערה (ליד עין השופט). המדריכים והחניכים פוצלו לשתי קבוצות. קבוצה אחת, בפיקודו של יגאל אלון, יצאה מיד בשיירת מכוניות שהעבירו את הציוד והנשק. קבוצה שנייה, של 43 (מ”ג) חניכים ומדריכים, חמושים בחלקם (וביניהם משה דיין), עשתה את דרכה ברגל. בשל איחור ביציאה הם לא הספיקו להגיע למקום המיועד, ועם עלות השחר של 5.10.1939 הם נתקלו בוואדי אל־בירה (נחל תבור) בשיירה ממונעת של הבריטים. היחידה הוקפה וכל ה־43 נתפסו והובלו לכלא עכו, שם נחקרו תוך מכות ואיומים.

ב־25.10.1939 נפתח משפטם, וגזר הדין ניתן ב־30.10.1939. אבשלום טאו (שבמהלך התפיסה על ידי הבריטים כיוון אליהם רובה) נידון למאסר עולם, וחבריו – לעשר שנות מאסר. לאחר כארבעה שבועות הופחת העונש: טאו קיבל עשר שנות מאסר, וחבריו – רק חמש. מנהיגי היישוב המשיכו ללחוץ לשחרורם של המ”ג, ובעקבות השיפור ביחסים עם הבריטים, לאור התקרבות החזית במלחמת העולם השנייה, שוחררו כולם בפברואר 1941. [יומנו של משה כרמל, שהיה בין מ”ג אסירי ההגנה, פורסם כספר בשם “מבין החומות”. בכמה ערים ראשיות בארץ ישנו רחוב הנקרא על שמם, כך למשל רחוב המ”ג החוֹצה את שכונת רוממה בירושלים.]
בתקופת המאסר הותר לבתיה לבקר את שלמה אחת לשלושה חודשים, כשגדר מפרידה ביניהם. מדי פעם הביאה איתה גם את אבנר הקטן, ובאחד הביקורים נתן שלמה לאבנר מתנה – אווירון שגילף למענו מעץ. במהלך השהות בכלא נהנו האסירים מהלחם שאפה שלמה.
ב־3.5.1939 הייתה העלייה לקיבוץ דפנה במסגרת חומה ומגדל. שלמה, נכלא כמה חודשים לאחר העלייה, כתב את מכתבי הגעגועים למשפחה ולמשק מכלא עכו. בתיה הגיעה לדפנה עם אבנר בן השנתיים – אך ללא שלמה, שהיה עדיין בכלא, כשקיבוץ דפנה עבר לאחר שנה מהנקודה המוקפת חומה לשטח הקבע של היישוב.

בפברואר 1941 שוחררו המ”ג מהכלא, כשנה וחצי לאחר שנכלאו. ביום השחרור נסעה בתיה לקבל את פניו של שלמה, ובדרך מקרה ראתה אותו במשאית חולפת באזור חיפה. שלמה ביקש מהנהג לעצור את המשאית וירד ממנה אל בתיה. לאחר הפגישה הנרגשת נשארו השניים ללון במלון בחיפה (באישור מיוחד מגזבר הקיבוץ אברהם ברנזון). בקיבוץ הייתה התרגשות עצומה לקראת המפגש עם שלמה בשובו מהכלא הבריטי. כאשר חזרו למחרת בתיה ושלמה לדפנה הם זכו לקבלת פנים חמה ביותר של כל חברי הקיבוץ, שלוותה בריקודי הורה סוערים ליד שער הכניסה אשר קושט במיוחד לכבודו.

זמן קצר לאחר השחרור מהכלא, במכתב לחברו אליהו וולובלסקי, כתב שלמה על תחושותיו כלפי חבריו בקיבוץ: “שמרתי בליבי במשך ישיבתי… איזו טינה מיוחדת, נסתרת אולי, כלפי חברים אלה. שאלתי לא פעם את עצמי: האומנם שכחוני חבריי בתקופה קשה זו, עת נמצאתי נטול חירות מאחורי הסורג. האומנם – כה מהר נשכחתי מלב חברים? ולרגעים היה צף במוחי הפסוק: ‘נשכחתי כמת מלב’. כשחודרים לעומק הדברים באים למסקנה שזה לעיתים נכון. אבל אין להתייאש מזה. כשחזרתי הביתה קיבלו אותי יפה מאוד, כלומר בחברות רבה, אולי גם כֵּנה.”
בקיבוץ השתלב שלמה בעבודות בניין וצנרת, והיה נאמן בכל נפשו לנושאי החברה והביטחון.
אריה יאול, בנה של שושנה ז”ל, מעיד כי אמו סיפרה לו שערב מלחמת העולם השנייה יצא שלמה לפולין יחד עם עוד כמה שליחים מהקבה”מ, כדי לזרז את קבוצות “החלוץ” לעלות ארצה. באותה נסיעה הגיע לביקור חפוז אצל הוריו בעיירה שקוּד והפציר בהם לעלות לארץ. אביו יהודה ליב, שהיה דתי אדוק, אמר לו שהקושי לשמור על דיני שבת וכשרות בארץ מהווה בעיה. בסופו של דבר ההורים נשארו בביתם עם האחות מתוקה. שלמה הספיק לחזור לארץ, והוריו ואחותו, שנותרו בליטא, נספו אחר כך בשואה. אולם על אף סיפורה של שושנה, לא ברור אם אכן הייתה נסיעה שכזו שכן אבנר אינו מכיר סיפור זה.
חמש שנים אחרי אבנר (6.12.1943) נולדו התאומים ניצה וזוהר

בין שחרורו של שלמה מהכלא ועד נפילתו היו כחמש שנים יחידות של משפחה מאושרת וגידול שלושת הילדים, למרות הפעילות הרבה של שלמה גם בהגנה וגם כמזכיר בדפנה באותן שנים.
כשקיבוץ נאות מרדכי עמד לעלות על הקרקע במסגרת חומה ומגדל, התארגנו חברים מדפנה, ושלמה ביניהם, לצאת לעזרה. בתיה זכרה שההתארגנות הייתה ביום שבת, 2.11.1946. שלמה ישן עד מאוחר, ובשעות הערב המאוחרות הוא יצא עם עוד חברים לנקודה שיועדה לקיבוץ נאות מרדכי. מקימי הקיבוץ נחלקו לשתי קבוצות – קבוצת הבנייה וקבוצת הנוטרים (שאבטחו את הבנייה וניהלו חילופי יריות עם ערביי הסביבה). בשלב מסוים שלמה נפגע מכדור בראשו ומת כמעט מיד. חבריו העידו שכמה שניות לפני מותו ביקש סיגריה (הרוג נוסף בעלייה לנאות מרדכי היה שלמה בן טוב, שהיה בין הנוטרים). למחרת, 3.11.1946, כשבתיה ישבה בארוחת בוקר בחדר האוכל, ניגשה אליה חברתה הקרובה מינקה ואמרה לה ש”שלמה נפצע”. מנימת דבריה, בתיה הבינה את גודל האסון. שלמה נפל והוא בן 34.
בנאות מרדכי הוקם גן זיכרון, “גן שלמה”, לזכר שני הנופלים ביום ההקמה. גם הגשר בכביש המוביל לנאות מרדכי, גשר שלמה, קרוי על שמם.

בתיה גידלה לבדה את אבנר, זוהר וניצה, וזכתה לתמיכת חבריה בקיבוץ. ילדיה שבגרו והקימו משפחות. בקיבוץ היא המשיכה לעבוד במחסן הבגדים, הייתה מטפלת של חברת הנוער וחבֵרה פעילה בוועדת הקליטה. היא זכתה לאחד־עשר נכדים ולנינה אחת. היא נפטרה ב־6.2.1988, והיא בת 75.